<h1>פירוש המיוחס לראב"ד על סוטה</h1>
<h2>דף לח.</h2>
במקדש על גבי ראשיהם. מפני שהשכינה [שורה] על ידיהם של כהנים כשמזכירין את השם ככתבו, ועיקר שכינה במקדש, לפיכך לא יתכן לישא ידיהן כנגד כתפיהן, דלאו אורח ארעא שיהא ראשיהם של כהנים למעלה ממקום שכינה ששורה על ידיהם, ועוד דאיכא למיחש דילמא אתו לאיסתכולי על הידים, וזה לא יתכן, לפיכך היו נושאין [את ידיהם] ע"ג ראשיהם, חוץ מכ"ג שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ, אבל במדינה כנגד כתפיהם היו עושין, וכ"ש אם יגביהו למעלה מראשיהם שפיר דמי. אבל ר' אליעזר ממיץ בספר יראים [סימן רס"ט] כתב, וטעמא, דבמקדש שכינה שריא על ידי הכהנים, ונאה הדבר שתהא שריית שכינה למעלה מראשיהם, ובמדינה אין שכינה שורה ע"י הכהנים הלכך כנגד כתפיהם, שאחרי שצריך נשיאת כפים כבענין הזה נקרא נשיאות, דבר המקובל ונאה, דאילו למעלה מכתפיו נראה כשוטה בעמידה, וכתיב [שמות ט"ו] זה אלי ואנוהו, התנאה לפניו במצות [שבת קל"ג ע"ב].
חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. אבל כהן הדיוט שהיה מגביה [ידיו] ע"ג ראשו, דהיינו למעלה מן התפילין לא חיישינן, דזהו תימה לומר שמגביה למעלה מראשו ולעולם למטה מתפילין של ראש, ואם יש לפרש כך צ"ל שהיה צריך לעשות תפלה של ראש גבוה כדי שיהיו הידים למטה, וגם יש לתמוה האיך אדם נושא תפילין של יד הלא הראש היא למעלה. ושמא י"ל דכיון דאיכא תפילין של ראש שהם למעלה מינכרא מילתא. אבל ר' אליעזר ממיץ בספר יראים [סימן רס"ט וסימן שצ"ט] כתב, יש לתמוה על הא דתנן חוץ מכהן גדול שאינו מגביה ידיו למעלה מן הציץ, כהנים נמי איכא תפילין, ומצינו שהחמירו חכמים על בזיון תפילין יותר מן הציץ, דאמרינן בשבת פ"א חייב אדם למשמש בתפליו כל שעה ק"ו מציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה על מצחו תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בה אזכרות הרבה לא כל שכן, [ונ"ל] דלא חמירי תפלין מטעם רבוי אזכרותיו אלא למשמוש, שהצריכו להזהר בהם שלא יפלו וירמסם ברגליו, ועל ענין דריסת הרגלים לא מהני חיפוי עור של בתים, אבל לענין שאר בזיונות וחסרון קדושות מהני להו לקדושות חיפוי עור הבתים, ואין הקפדה בקדושת אזכרות שבתפילין המחופות אלא מתוך אזכרת שדי לבד העשויה בבתים ובקשרים שאינם מחופים עור. ומנין לנו דחיפוי עור מיגן ומפסיק על קדושת בתים, דאמרינן בבמה אשה יוצאה שקמיעות המחופין עור אע"פ שיש להם אזכרות הרבה מותר להכניסם בבית הכסא, הילכך (מניח) [מגין] חיפוי עור לכל דבר חוץ מדריסת רגלים, הלכך לענין משמוש [בלבד] אתיא לק"ו מציץ.
<h2>דף מא:</h2>
ובתוס' צרפת מקשים בשם ה"ר אלחנן בן ה"ר יצחק ז"ל אהא דקתני במסכת סוטה פרק אלו נאמרין. בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ ויושב עליה, שנאמר מקץ וכו', עד אגריפס המלך עמד וקבל מעומד, ופריך בגמ' עומד מכלל דיושב, והא אמר מר אין ישיבה וכו', ומוקי לה בעזרת נשים, דמאי קושיא ה"ל למימר דכשהיה יושב על הבימה היתה עשויה כמו גג גבוה הרבה, ואמר רב (פפא), בפרק כיצד צולין דגגין ועליות לא נתקדשו, והרי היה יכול בטוב לישב שם. ותירץ בשם ר' יצחק אביו ז"ל דכיון שלא היה דבר זה קבוע בעזרה שהרי [רק] לפי שעה היו מניחין אותה בימה, דלאחר יו"ט היו שומטין אותה מיד מפני שלא היתה עשויה אלא למושב בעלמא, לפיכך לא היתה חלוקה משאר קדושת העזרה, שהרי על כרחין צ"ל דלא חשיב ההוא בנין דבר של קבע, שאם היה חשוב בנין של קבע היה אסור, כדאמרינן לקמן שאין בונין אכסדרה של עץ בעזרה. ולי נראה דבלאו הכי לא קשיא, שאפילו אם תאמר שהוא בנין קבוע, אעפ"כ גג הבימה הוא קדוש כשאר קדושת העזרה, שהרי אפילו למ"ד עליות וגגין לא נתקדשו, היינו אותן שהיו באותה שעה כשנתקדשה העזרה, אבל מכאן ואילך כל מה שיעשה באויר העזרה שום דבר הכל קדוש, דלאו כל כמיניה ע"י בניינו להפקיע קדושת אויר העזרה שנתקדש, דבשלמא הלשכות שהיו בשעה שנתקדשה העזרה י"ל שהאויר שלמעלה מעל גביהן לא נתקדשו מפני שהפסיקה התקרה של הלשכה בין האויר שלמעלה לאויר שלמטה, ובשביל כך לא קדשו אלא למטה, דמה שלמעלה לא קדשו, אבל באותו מקום שהיה חלוק בעזרה באותה שעה, אותו אויר נתקדש אפילו עד רום רקיע, שאם לא נפרש כן קשיא לרב דאמר גגין לא נתקדשו מגג בית הפרוה, דקיימא לן דהוה קדוש אפילו [גג בית] הפרוה, כדקיימא לן דכולן היה טובל בקדש בבית הפרוה, והא ליכא למימר שהיה גגה שוה עם הקרקע של עזרה, שהרי בעזרה היתה עומדת ושם היו מולחין עורות קדשים, אלא על כרחנו צ"ל שאפילו בגגין הוה חילוק, דיש מהם שנתקדשו ויש מהם שלא נתקדשו, והכל לפי הצורך והשעה שהיו צריכין אז עשו, ולאו דוקא (ד)קאמר רב דכל גגין לא נתקדשו, אלא חוץ מגג בית הפרוה לא נתקדשו כולן אז בשעת קדוש העזרה, אבל מכאן ואילך לא אתי שום בנין ומבטל קדושת העזרה, וכן מזבח כמו כן גגו היה קדוש ולא מותבינן מיניה לרב (ורב). כמו כן נראה לומר דבימה לא צריך לאסרה משום לא תטע אפילו אם היתה ממש קבועה לשם, דאיכא למימר דכל דבר שיש בו אהל דומיא דאשרה שיושבין בצלה זהו שאסור לעשות כן, אבל כעין איצטבאות ובימה אינו נראה שהיה אסור, שהרי גם בן קטין עשה מוכני לכיור של עץ, וגם מנורה איכא מאן דמכשיר במסכת סוכה בפרק החליל, ואע"פ שממנורה אין ראיה כל כך, משום שדבר המיטלטל הוא ואין דומיא דאשרה, מ"מ [של] מוכני היה קבוע, אלא מידי דמאהיל בעינן דומיא דאשרה.
